עם ארגנטינה התחלנו ברגל שמאל. כשהגענו למעבר הגבול מצ'ילה- פקידת המכס עיינה במסמך שח האופנוע שנתתי לה, קמה מהמושב ונעלמה למספר דקות. היא חזרה ביחד עם בחור גבוה- שמנמן ורציני, ששאל איפה מסמך הבעלות שלי. מסתבר שבארה"ב יש שני מסמכים- האחד כמו טסט בארץ והשני מסמך בעלות, והם לא בהכרח חופפים. ידעתי את זה אבל עד כה לא עשו לי בעיות. בכל מקרה, הסברתי לו שזה המסמך היחיד שיש לי ועברתי איתו 12 מדינות. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הניף את אצבעו המורה והשמנמנה לכיוון צ'ילה, הכיוון הלא נכון. סנטיאגו- הבחור הקולומביאני שרכב איתנו (ועוד נחזור אליו), דובר ספרדית כמובן וגם נחש לא קטן, התחיל במסכת שכנועים ארוכה עד שלבסוף הבחור אומר "טוב, בואו נלך לראות את האופנוע". בעייה...אבדנו את לוחית הרישוי בסאלאר כך שהיה לי ברור שזהו זה. ואכן הסתכל השמנמן הגבוה והמפחיד על האופנוע, שאל היכן הלוחית, וברצף הניף שוב את אצבעו המורה מערבה לצ'ילה, וכך היא נשארה מונפת דקות ארוכות, או לפחות כך נדמה לי.
בשלב זה אני כבר התחננתי, אבל הבעייה הייתה שהבחור היה רציני וחכם מדי בשביל לחפף אותו והבעייה היותר גדולה הייתה שהוא צדק. סנטיאגו ניסה וניסה עד שלבסוף הושגה פשרה- אנחנו הורשנו להכנס לשבועיים בלבד, וחויבנו לנסוע למשטרה בעיירה הראשונה לאחר הגבול ולדווח שנפלה לנו הלוחית באיזה מדבר באזור (כסת"ח). המסמך החשוב נשלח בנתיים לפה באדיבות טל, אחי היקר
אבל הנה אנחנו פה, בארגנטינה, והכל פה כל כך מסודר, קל וטעים...בעיר הגדולה הראשונה שהגענו אליה, סאלטה, התאוששנו מימי המדבר האחרונים בצ'ילה, ולא קשה להתאושש פה- גלידות מעולות בכל פינה, קינוחים חריגים, בשר הסטרי, חנויות מעוצבות- אירופה! ודולסה דה לצ'ה (ריבת חלב) בכל מקום ועל כל דבר אפשרי- לחם, גלידה, סתם ללקק, סטייקים ואחד על השני (סתם, את שני האחרונים עדיין לא ניסינו)... הנסיעה משם בדרך המזכירה את מאדים, עם צבעים צבעוניים וסלעים בצורות שונות, עד שמגיעים למישור אין סופי עם שטחים עצומים לגידול גפנים- אזור היין של ארגנטינה
.
j
מתסבר שארגנטינה ברובה משעממת מאוד. ממזרח האוקיינוס האטלנטי שלחופו בואנוס איירס, במערב האנדים שהולכים ודועכים כשמתקדמים דרומה, בדרום המדינה יש כמובן את פטגוניה, אך באמצע רוב השטח מישורי, עצום ומשעממם למוות. במורדות ההרים פה ושם קטעי כביש יפים מאוד, חלקם שטחים ירוקים עם נהרות, אגמים ואחו וחלקם מדבריים וצבעוניים, חלק מהם בתמונות הקודמות.
סנטיאגו שהיה אמור לעזוב אותנו לאחר הסאלאר שינה את תוכניתו המפורטת להפליא (קובץ אקסל חריג שעבד עליו שנתיים וחצי) כדי להמשיך איתנו, למורת רוחנו (הנסתרת). רצינו להיות לבד וקשה לטייל עם שותף, בטח אם אנחנו לא באותו ראש והוא בן 54 עם מלא תמונות של בחורות ערומות על הלפ-טופ. אך לאחר שהגענו למנדוזה, קרה ארוע ששינה את מערכת היחסים בצורה בלתי הפיכה, וזה סיפור המקרה-
ביקשתי ממנו את המחשב שלו על מנת להעתיק תמונות שצילם, ובעודי מעיין בהן פתאום אני קולט תמונות שהוא צילם אותנו בזמן שהצלמנו בערום בסאלאר. באותו הזמן אמרנו לו שאנחנו הולכים להצטלם בעירום, התרחקנו כמה מאות מטרים והצטלמנו. הבחור הוציא את מצלמת הטלפוטו שלו מהתיק והחל מצלם אותנו כמובן ללא ידעתנו וללא ששמנו לב. תוסיפו לזה את העובדה שהוא בן 54, ויש לו בחורות ערומות על השומר מסך- בעייה. גיל, באומץ לב ראוי לציון, תפסה אותו לשיחה, אמרה לו למחוק את התמונות ויום למחרת הבחור נפרד מאיתנו בבושת פנים. להלן חלק מהתמונות המרשיעות
לפחות שוב נשארנו לבדנו מאושרים. העיר מנדוזה עצמה- עיר שנהרסה ברעידת אדמה ונבנתה מחדש עם תכנון עירוני מדהים- שדרות רחבות ומצלות בעצים גדולים, ככרות ירוקות רבות , פארק ענק ,תעלות השקייה עתיקות עם מים זורמים לצדי הרחובות ואחלה אווירה וגם מעיינות חמים מאוד קרובים
עוד יתרון אחד משמעותי לעיר הזו- היא ארחה יום אחד בדאקאר 2009
ראלי הדאקאר, הראלי שנחשב לקשה בעולם, אותו אחד שפעם התחיל בפריז ונגמר בדאקאר בירת סנגל, זה שגובה בדרך קבע קורבנות, ומושך אליו את הקשוחים שבגברים ל 10000 ק"מ של שטח קשה בקצבים מטורפים על רכבי השטח המושקעים ביותר שיש. השם דאקאר עדיין נשמר אולם המסלול הועתק השנה לצ'ילה וארגנטינה לאחר ששנה שעברה בוטל יום לפני המרוץ עקב איומים מאל קעידה (הטרוריסטים הזונות מגיעים לכל מקום). והנה התמזל מזלנו (או אולי זה הגורל?) וטיול האופנועים הגדול שלנו נפגש עם הפקת הענק הזו...איזה כיף
הרכבים יצאו מבואנוס איירס יום לאחר תחילת השנה האזרחית, ועשו הקפה בפטגוניה עד שהגיעו לפה.
הבאזזז סביב הדאקאר התחיל כמה ימים לפני שההפקה המטורפת הזו הגיעה למנדוזה, העיר בה חיכינו לה- שלטים ברחובות, שידורים בטלוויזיה המקומית, עלונים ונדמה שפתאום כולם יודעים הכל על הראלי ואיך קוראים לאמא של מארק קומה.
ביום עצמו עלינו על האופנוע ויצאנו מחוץ לעיר על מנת לקבל את הרוכבים, לאורך עשרות קילומטרים אנשים מחכים בשני צידי הדרך בקוצר רוח לאנשים שעד עכשיו לא ידעו על קיומם אך בזכות אל קעידה הפכו לגיבורים שלהם. ולא, לא מדובר בצעירים עם חולצות וכובעי KTM, אלא נשים וגברים מבוגרים, ילדים ומשפחות, ממש ראלי של כ-ו-ל-ם!
אנחנו התמקנו בתחילה בצומת מרכזית באחד הפרברים שם זכינו לתשומת לב נכבדת אגב בקשת חתימות ובקשות להצטלם ושם ראינו את המשאיות המדהימות נכנסות. לאחר שהתחיל לשעמם המשכנו עוד החוצה מהעיר בדיוק בשביל לפגוש את ראשוני הרוכבים ובינהם סיריל דספרה, שאמנם לא הולך לא מי יודע מה השנה אבל הספרה 1 תמיד מצטלמת הכי טוב. האופנועים אגב יותר מרשימים במציאות מאשר בטלוויזיה, הייתי מוכר כלייה בשביל להמשיך על אחד מהם עד לאושווייה..
מצחיק ומוזר לראות אותם רוכבים בקטע קישור על הכביש כאחד האדם, עוקפים מכוניות פרטיות, עוצרים ברמזורים ונותנים זכות קדימה...אנחנו כמובן ניצלנו את הפרצה, כי מתי עוד יצא לי לרכב סטייג' בדאקאר ? (לפחות לא בשנתיים הקרובות) עשינו אחורה פנה, תפסנו איזה רוכב ק.ט.מ (מספר 40, מישהו מכיר?) ונכנסו איתו לעיר. עכשיו- או שהמקומיים מעריצים זוג זרים שנוסעים על קי.אל.אר שמנמן ועמוס, וצמה בלונדינית מאחור... או שהם חשבו שאנחנו מתחרים מן המניין כי זכינו להערצה ששמורה רק ל..אמממ...רוכבי דאקאר..אז הנה אנחנו, על אופנוע שמן וחלש (כמעט כמונו עם כל הבשר והדולסה דה לצ'ה פה), עם תיקים ופרוות כבשה על המושב, רוכבים בסטייג' (קטע) בדאקאר- הראלי הקשוח בעולם, כך שזכינו לתהילה השמורה רק לקשוחים שבגברים, והכל מתועד בסרט מימין- צ'פחות ידידותיות, מחיאות כפיים סוערות וקריאות עידוד (לצערי לא היו בחורות שהרימו את החולצה לקראתנו), זה היה קצת מביך אבל בהחלט משעשע וחוויתי
להבדיל ממחנות הענק עם המטוסים והמסוקים שזכרתי מצילומים מהראלי באפריקה, פה הם התמקמו בפארק גדול בעיר, הצופים שעודדו שעות ארוכות מאוד לאורך כל הדרך נעצרו רק בכניסה לשטח המגודר בו ניתן היה לראות מאהלים קטנים פזורים על פי הקבוצות.
את הצוות הישראלי היחיד שמשתתף השנה (במכוניות)- אביב קדשאי ושותפו לצערי הרב לא הצלחנו לראות, בדיעבד הבנתי שהם לא הגיעו למנדוזה
למחרת רצינו לתפוס אותם בקטע הספיישל אולם מסתבר שלא קל להגיע לאחד כזה- גם התוכנית המקורית שפורסמה אינה תואמת למציאות, וגם חלק מהשבילים סגורים. מה שקורה בפועל הוא ששוב אלפי אנשים פרוסים לאורך הנתיב (שביל באיכות לא רעה) והרוכבים, שוב בקטע מנהלתי ולא ספיישל, עוברים מולם. קצת מאכזב אבל לא נורא, ולפחות יצא לי לצלם ממטר את התותח עם הקליבר הכי גדול- מארק קומה הספרדי ואף זכינו לטעום קצת מאבק צמיגיו ולשאוף את הפחמן מאגזוזו- כבוד
באתר אחד שוטר מקומי גם נתן לי להתקרב להיכן שלמקומיים הוא חסם את הדרך אז בכלל הרגשתי סלברטי
זהו, הם חלפו כלעומת שבאו, רק הפעם לכיוון צ'ילה, ומפה נלווה אותם דרך התקשורת
הייתה אחלה חוויה, עם מזל (גורל) שאיפשר את מפגש הענקים- הטיול והראלי.. ואולי אם ירצה השם והכיס , יום יבוא ואני גם אכנס ככה לעיר, על קי.טי.אמ מטורף, ואנפנף לחבר'ה לשלום. למרות ,שביננו, שגם על ה קי.אל.אר זה היה שווה, ולא הייתי צריך לאכול 10000 קלומטר של חרא בשביל זה...
כי זה השלב שבו הבטחתי לעצמי- אני עוד ארכב סטייג'ים בדאקאר, והפעם לא כמסתנן, והבטחות צריך לקיים - לא? אתם עוד תראו - אני עוד אחזור
ושוב מחמאות לזו שבאה אחרי- היא יותר קשוחה מאותם רוכבים, נראה אותם באים לחרמן מזדקן ומתעמתים איתו ככה
לנשים יש אינטואיציה, לא יעזור.
הן מרגישות שכמשהו או מישהו לא בסדר, אבל זה קשה להסביר כי זו רק תחושה פנימית שמשהו לא מסתדר. לגברים אין אינטואיציה, לא יעזור. הם לא מבינים מה זה, הם חושבים שאת סתם אוכלת סרטים ולא מאמינים בזה. הם צריכים הוכחות, דוגמאות, ראיות ובמיוחד עומר שלי, שיחייה, אין הוכחות - אין על מה לדבר.
מזל שיש לי הוכחות. הוכחות חותכות! צילומים!!!
מזל שיש לי תמונות שסנטייגו צילם בשביל להוכיח את מהימנותה של האינטואיציה הנשית! מזל שעמדתי מאחורי האופנוע והצטלמתי רק מאחור ומזל שעיקמתי לו את היד עד שהוא התחנן לרחמים ומחק את כולן (טוב, לא בדיוק עיקמתי לו את היד אבל אמרתי לו!) .
מעשה שהיה כך היה... כמו שכבר הזכרתי בפוסט הקודם, טיילנו לתומנו (כן, לפני האירוע היינו עוד תמימים וצעירים. אני לפחות, צעירה.) עם סטנייגו - או כמו שאני אוהבת לקרוא לו בתרגום חופשי וציני במיוחד - יעקוב הקדוש (ייגו - זה יעקוב). מהרגע שראיתי את היומן שלו עם הכריכה הקשה (מילים כאלה מעלות בי גועל) של אישה ערומה כבר עיקמתי את העין, כשהוא אמר שהוא שמח שאישתו לא פה כי הוא לא רוצה שהיא תציק לו, עיקמתי את העין השניה, אבל לא אמרתי כלום כי לא רציתי להציק. כשראיתי את תמונות העירום בשומר המסך התיישרו שתי עיניי שעיקמתי מקודם כי הם נפקחו בפתאומיות בתדהמה. ובכל זאת אמרתי שיעשה מה שהוא רוצה, זה לא ענייני.
רק כשפגשתי כמה בנות ישראליות והם שאלו אותי מה הקטע של האיש הזקן עם התמונות של הבחורות הערומות הרשיתי לעצמי לשתף אותן בשעל ליבי. עומר ואני דיברנו והסכמנו שיש לנו עסק עם קשיש חרמן ושבקרוב מאוד נפרד ממנו.
הבעיה שהקדוש ידע כנראה עם מי יש לו עסק ומידי פעם טרח למרוח אותנו עם איזה ריבת חלב או מאפה (חלילה לא באופן מילולי!!! הכוונה שהוא התחנף אלינו וקנה לו דברים טעימים כמו שזקנים סוטים נוהגים לעשות לקורבנותיהם) ככה שלא היה לנו נעים.
אך הפרידה לא איחרה לבוא, בערב קיצי נעים בעודנו עושים אסאדו (שזה "על האש") עם כמה חבר'ה ישראלים בהוסטל עומר מספר לי שהוא מצא תמונות שלנו מהסלאר שהקדוש צילם, על המחשב שלו, אבל לא סתם תמונות! אלא תמונות עירום שלנו! בו מצולם ישבני הענוג שהסכים לחשיפה קצרה ולא ממוקדת במדבר בלבד ולעיניו של מוש בלבד! כן, אתם לא ראיתם את התמונות האלו כי אני לא מהנחשפות ויעיד על כך לובן ישבני! (שלפתע אני מבינה שהוא נושא נורא פופולרי בפוסטים שלי.. מה פרויד יאמר..) לא האמנתי שהקדוש המאנייק הזה טרח והוציא את מצלמת הזום הגדול שלו (ואני ממש מקווה שזה הדבר היחיד שהוא הוציא!) ופשוט עמד (איכס!) וצילם אותנו! על המחשב היו רק 7 תמונות אבל מהפרשי זמן שונים וארוכים ככה שנראה שהוא נהנה.
מזל שהייתי שיכורה בערב התגלית ואת רוב הדברים שתיכננתי לומר לו אמרתי לעומר מספר פעמים ובמספר ווריאציות ככה ששיחררתי קצת קיטור. כי אני לא יודעת אם למישהו מכם יצא להתעמת, יותר מזה, להטיף מוסר לאדם מבוגר בנושא כזה. בחמש דקות שדיברתי איתו חוויתי קשת רחבה של רגשות, התחלתי בכעס, עברתי לבושה, אחר כך היה לי לא נעים בשבילו ואז בעיקר היה לי לא נעים בשבילי ובסוף סיימתי עם תחושת גועל אמיתית שמנעה ממני להסתכל
עליו. כמובן שלא לא היה שום הסבר או סיבה הוא אמר שהוא ימחוק את כולן אפילו מסל המיחזור (מי אם לא סוטה מנוסה שכבר אמר פעם שימחוק משהו אבל לא מחק מסל המיחזור יאמר דבר כזה!?!) בבוקר שלמחרת הוא עזב בלי להסתכל לי בעיניים ובלי לומר לי שלום. לא נעלבתי. לי נותר רק להאמין יותר באינטואיציה הנשית שלי וללכת יותר עם ההרגשה שלי ולהפסיק להאמין בקדושים. אחרי הפרידה הרגשנו הקלה והרבה לחצים שהיו התחילו להשתחרר ולהתפוגג. הדאקר היה במרחק יום מאיתנו וההתרגשות החלה לגאות. אני חייבת לציין שאני התרגשתי לא מעט, יש משהו מרגש בלי שום קשר לאופנועים ושטח כשאתה חלק ממשהו גדול ועוצמתי ממך.
נסענו כמו רוב האזרחים הפשוטים לקבל את פני הרוכבים מחוץ לעיר, אך מהר מאוד הסתבר שאנחנו לא האזרח הפשוט. ברגע שלבשת מעיל, קסדה וכפפות על אופנוע קצת יותר רציני אתה נהייה מינימום סלב.
אין מה לומר, אני נולדתי לתהילה!
חלוקת חתימות, להצטלם עם עוברי אורח, לנפנף לשלום ולהאבק למען שלום עולמי ורעבים באפריקה - תפור עליי! נהניתי מכל רגע והרגשתי שהנה בא הגמול על עמלי הרב בהיותי מורכבת שטח אמיתית (ולא ארצה להזכיר פה שוב את אותו איבר בגופי)
גם היום שלמחרת היה די מלהיב, כי אחרי שלומדים קצת מה זה לרכב בשטח וכמובן שקטונתי, קטונתי, קטונתי, אפשר רק לדמיין ולהעריץ אותם על מה שעובר עליהם.
אני מקווה שכשעומר ישתתף זה יהיה פה בארגנטינה וייצא לי לעודד אותו מהצד ולעשות קניות בבואנוס איירוס
